פעם בביקור אצל הומאופט נשאלתי איזה פריט מזון (אחד בלבד)
הייתי נוטל איתי לאי בודד?
עניתי מיד וללא היסוס "עגבנייה".
הרגשתי מאוד מיודד איתה,עם העגבנייה,היא נמצאת איתי כמעט
בכל מקום,בסלט וברוטב,בטוסט או בסנדוויץ',פשוט חברה טובה.
היא גם יפה,עגולה,אדומה לתפארה ועורה מתוח כשעווה.
ואם בצוק העיתים יקדיחו מימנה תבשיל ריבה טעמה יהיה לא פחות
מלטף ומעודן.פשוט מטריפה.
והנה היום מצאתי עצמי נוטל תפוז ישראלי,מתוך כלי מטבח עמוס
תפוזים לעייפה ואשר כשיגרה מונח על שולחן מטבחי רוב עונות השנה.
טעמו של התפוז האדום(מה שקרוי "תפוז דם") היה
מתוק ועדין והעביר בי תחושה נעימה של ליטוף ואהבה.
ולפתע הבחנתי,כי מבלי משים טעמי בשנה האחרונה מעט השתנה ואת
מקומה הדומיננטי של העגבנייה הטובה והמעט חמצמצה דחק תפוז ישראלי,המגיר
מתיקות,יתכן מעט זולה,אך מאוד רעננה.
ובתוך תחושת הנעימות שפשטה בגופי,בין הרהור על מפגש נעים
ומרגש לבין הרהור על נטישה,הזדקרה אל מול פניי השאלה האם בגדתי בעגבנייה-אהובתי
משכבר הימים האחת והיחידה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה