מה מניע את העולם?

חברי בפייסבוק פרסם אתמול את התמונה המדהימה הזו. כתבתי לחברי כי אומרים שבני האדם משתנים. זה נכון, אבל יש דברים שהם בטבע האדם שלא משתנים. קחו את התינוק הזה ותוסיפו לו ארבעים שנה ותגלו שחוץ מזהות הציצי שום דבר לא השתנה.

ביום שהפוליטיקאים- שליחי הציבור, טייקונים ובעלי המאה, כמו גם בכירים במשטרה יבינו זאת, וגם יבינו בנוסף שמה שמניע את המין האנושי הוא הצורך באהבה ולא (סליחה על הביטוי) הרצון לזין את כל העולם, כי אז כולנו נחייה במקום טוב יותר.

כשהייתי ילד

כשהייתי ילד

היה לי חלום

על ארץ מולדת

על אהבה ושלום.

כשהייתי נער

היה לי חלום

על אחווה ורעות

על שוויון של הכול.

כשהייתי לעלם

היה לי חלום

שאוכל לומר את דבריי

לעולם הגדול.

כשהייתי לגבר

היה לי חלום

שחלמתי שוב  את אותו החלום,

על ארץ מולדת אהבה ושלום,

על אחווה ורעות ושוויון של הכול,

על החופש לומר את דבריי בקול גדול

במולדת אהובה ובעולם הגדול.

איך הפכה מדינת ישראל לסדום ועמורה

מהו משקל כוחו של אדם אל מול המדינה?

משקל אבק הנישא ברוח הרע.

כי אם חשקה נפשו של אדם למלא תפקיד בשירות המדינה,

כי אז התביעה הכללית כבר תמצא

סיבה, טענה או דרישה שהיא ספק ראייה או ספק עלילה,

כי על פי "חוקי המדינה" האדם הוא בחזקת אשם

עד שלא יוכח אחרת ונעבור לנאשם הבא.

מהו משקל כוחו של אדם אל מול המדינה?

משקל אבק הנישא ברוח הרע.

כי אם חלילה יאמר אדם דבר מה בגנות המנהיג או המדינה,

עליו לחשוב פעמיים על המחיר שישלם על כל מילה,

כי על פי "חוקי המדינה" חופש הביטוי היא זכות יסוד של אדם

אשר מחיר מוטבע בצידה עפ"י חוק סימון מחירים

של כל דיקטטורה טובה.

מהו משקל כוחו של אדם אל מול המדינה?

משקל אבק הנישא ברוח הרע.

כי ליחיד יש קופה קטנה,

ואילו המדינה תמיד הולכת על כל הקופה.

ואם יש למישהו ביקורת על פעולת המדינה,

או על תחשיב או אפילו על שליחת יד אסורה,

אין כל חשש לפגיעה בשמה הטוב של המדינה,

כי מנהל החשבונות הראשי ימציא כבר הסבר הולם

ויעגל כל פינה.

אז כאשר החורף יגיע לארצנו לאחר שהקיץ יגווע

ועל חלונכם תידפק הרוח סתם כך ללא סיבה,

פיתחו נא את החלון כי זו רוח האדם הטוב

המבקשת מעט אנושיות, יושר, מידות טובות וקירבה

אשר כבר מזמן פסו מארצנו אשר הפכה לסדום ועמורה.

ועידת אוויאן (06/07/1938) לקבלת פליטים מגרמניה- איך שגלגל מסתובב

ועידת אוויאן היא ועידה שהתכנסה בעיר אוויאן שבצרפת ב-6 ביולי 1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בהם מתנגדי המשטר הנאצי, שנמלטו משטחי גרמניה הנאצית‏^[1]

ועידת אוויאן (06/07/1938) לקבלת פליטים מגרמניה- איך שגלגל מסתובב

ביום 07/07/1938 התכנסה בעיר אוויאן בצרפת ועידה בין לאומית כדי לדון בקבלת פליטים מגרמניה.

עמדת המדינות המשתתפות בוועידה הייתה כדלקמן:

א.ארה"ב הסכימה לקבל רק 27,370 פליטים לשנה.

ב.בריטניה הודיעה כי מוכנה לקלוט מספר אלפי פליטים.

ג.צרפת הודיעה כי אינה יכולה לקלוט פליטים.

ד.בלגיה הודיעה  כי אינה יכולה לקלוט פליטים.

ה.הולנד הודיעה כי תהיה מוכנה לקלוט פליטים רק אם הם ימשיכו ליעד אחר.

ו. אוסטרליה הודיעה כי אינה יכולה לקלוט פליטים יהודים כי לא לעורר בעיות גזענות בארצה.

תוצאות הוועידה

בעקבות כשלון בנכונות המדינות לקלוט כמות מאסיבית של פליטים יהודים יצאו עיתוני גרמניה בכותרות האומרות שאף מדינה לא מוכנה לקלוט יהודים דבר המוכיח לטעמם כי חיי היהודים אינם שווים דבר. סמוך לאחר מכן פרץ הפוגרום של ליל הבדולח.

אילו היו מדינות העולם בוועידה זו מגלות רצון לקליטת עליה מאסיבית של פליטים יהודים לתחומן לא רק שרוב העם היהודי היה ניצל מן המשרפות אלא גם הכלכלות של אותן מדינות היו משתבחות עקב קבלת אוכלוסיה ממעמד סוציו אקונומי גבוה.

עמדת ישראל אל מול גל ההגירה של פליטים מסוריה ועירק

א.קשה לנו.

ב. יש לנו כאן כבר פליטים.

ג.יש לנו כאן מספיק בעיות.

מסקנה

איך שגלגל מסתובב. גם חיסול של שישה מליון מבני עמנו שהיה יכול להימנע בחלקו הגדול אם הייתה רגישות בין לאומית לא לימדה את העם היהודי להיות בני אדם רגישים.

ביום השואה הבא, הבא נסתכל על עצמנו בראי ונשאל את השאלה מה עשינו כדי ששואה לאומית לא 

"מעונן" -שיר המוקדש לזכרה של שירה בנקי ז"ל . בת 16.5 שנה במותה עת נרצחה על ידי בן עוולה.

    מעונן

בכיתי לך

על הבטחה שהייתה

ועל עונג שהתנגן

אשר גדש את הלב

ועכשיו מתפורר.

בכיתי לך

על לחלוחית בעינייך.

על קולך הרועד

מנסה להרכיב חלום שבור

ועתיד שחומק מבין אצבעותייך.

בכיתי לך

על נשיקה תלויה באוויר.

על חיבוק שאיננו.

על שקט של יום בהיר

לפני הסער שבנינו.

בכיתי לך

על ימים יפים.

על קרן אור שהבליחה.

על שמיים שהתקדרו

ועל שמש שלא הפציעה.

חלומות גדולים

זוכרת איך הלכתי שבי אחרייך,

איך צחקתי בקול גדול,

זוכרת איך ניגנתי לקול שירייך,

חולם בוורוד ובכחול.

ועכשיו אני עומד,

שותק,

עיני אומרות שלום,

רסיסים, שברים, פזורים סביב,

נפרד, מתעורר מחלום.

אז בואי אלי יקרה,

זה אני אותו מעריץ נלהב

שזקוק לעוד חיבוק או מילה,

כי קשה היה לנו יחד

אך קשה יותר הפרידה.

ועכשיו את עומדת,

שותקת,

עינייך אומרות הכול,

אוספת שברי חלום,

נפרדת, אומרת שלום.

ואם ביום מן הימים

נפגש שוב על צומת דרכים,

זכרי מכורה את הימים היפים,

כאשר בלב בערה האש

 והראש בעננים.

קול השתיקה

לא שיר הלל כתבתי לך ארצי

ולא הגדשתי נפלאותייך,

כי אסמייך מלאו באין

ויקבייך בדם.

לא שיר גבורה כותב אני לפועלייך

גם לא שיר תפילה,

ביום בו נקברת רוח,

בקול דממה דקה.

לא מבט של חן

נושא אני אלייך,

גם לא מבט של געגוע,

כי תמו כאן ימי התום,

וחושך שוב שורר על פני תהום.

את עטי הנחתי למרשותייך,

יבשה הדיו וחריצים נקוו על דף.

היי שלום לך שותפה לדרך,

בגרון יבש ובקול השתיקה.