החזר חוב- ספור לחג (אמיתי כמובן) [ השגחה, גורל, נתינה, קבלה ]

מידי פעם,ברגעים של נחת רוח אני יושב ליד אימי ומקשיב בהנאה לסיפוריה המרתקים על מעלליי השובבים מימי ילדותי המוקדמת.

אחד הסיפורים היותר מצמררים מתייחס למעשה שהיה בגיל שנה וחצי. הסיפור שהיה כך היה. ביום בהיר אחד נעלמתי מביתי. באותה תקופה התגוררנו בירושלים,והבתים המשותפים בדרום העיר היו בנויים,כפי הנראה מטעמי בטחון, בצורת מבנה מרובע אטום כלפי חוץ עם חצר פנימית וחלל מרכזי משותף לכל הדירות. מכל מקום,כפי הנראה,תפסתי יוזמה,כילד שגילה לא מזמן את רזי ההליכה, ויצאתי מביתי זה לשיטוט בשכונה,נהנה מהיום השמשי ומהאווירה הפסטוראלית ששררה בתחילת שנות השישים בירושלים של פעם.

או אז, הוזעקה אימי על ידי השכנים[באותה תקופה דמתה ירושלים לקיבוץ וכל אחד הכיר את כל יתר תושבי השכונה].על כל פנים,נמסר לאימי על ידי שליחים שונים שנכנסו להיסטריה קלה,כי בנה בן השנה וחצי ניראה מטייל להנאתו על מרפסת ללא מעקה בקומה הרביעית של בנין שנמצא בשלבי בניה בשכונה.

אימי רצה כל עוד רוחה בה אל הרחוב, שם מצאה קהל סקרנים גדול שהתגודד בתחתית הבניין שהיה בשלבי בניה מתקדמים.כאשר נשאה עיניה אל על לעבר המרפסת שבקומה הרביעית שהייתה מיותמת מכל מעקה או מכשול ,ראתה אותי,על פי תאורה "עם תלתלי שיערי הזהובים" -עובדה שעד היום קשה לי לקבל נוכח שערי השחור משחור שהיה לי מאז שהנני זוכר את עצמי-מטייל להנאתי, הלוך ושוב במרפסת הצרה נהנה מחדוות הגילוי של מחוזות משחק חדשים ומרתקים.

תוך כדי שיטוט נונשלנטי ללא זכר לפחד גבהים כלשהו,התבוננתי מידי פעם אל עבר ההמון שבתחתית הבניין אשר התקשה לשלוט בקריאות התדהמה שנפלטו מפיו נוכח המראה הסוריאליסטי של תינוק בן שנה וחצי שעומד בכל רגע לחזור אל בוראו.אימי הוסיפה וסיפרה כי כל תנועת מחווה שעשיתי ממרומי הבניין לכיוון הקהל שבתחתית הבניין גרמה לגלי הדף אצל קהל הצופים,שנשימתו נעתקה, כאילו היו קהל צופים בקרקס שמלווה במבטו לוליין קרקס שמהלך על חבל דק ומדי פעם מועד קלות.

אני מצידי,כך אימי מספרת,כפי הנראה הרגשתי על גג העולם ולא על גג בנין של ארבע קומות ללא מעקה.מידי פעם הגנבתי מבטים לעברו של הרוב הדומם והמתוח,נהנה מתשומת הלב המופגנת של קהל המעריצים שצפה בי בהופעה הפומבית הראשונה בחיי.

אימי באותו זמן יכולת הדיבור ניטלה מימנה,היא הפכה מאובנת מרוב פחד,ומחשש שאם תקרא לי או תסמן לי סימן כל שהוא אני עלול לפסוע חצי מטר לכיוונה ולצלול אל מותי.

מי שהציל אותי, אחרי דקות ארוכות של אימה,כך סיפרה לי אימי,היה בחור[מלאך ללא כנפיים] שטיפס במעלה לוחות הבטון הלולייניות,שהיו מרופדות בלוחות עץ אשר היוו תחליף למדרגות שטרם ניבנו ,עד שהגיע אלי. הבחור התגנב אליי מאחור בשקט,תפס אותי, ונשא אותי איתו למטה.שם מסר אותי אל תוך זרועותיה הפתוחות של אימי,שלמרות פער הגילים שבינינו,חשה שגם היא וגם אני נולדנו באותו רגע מחדש.

אלמלא קרה מה שקרה השבוע,יתכן שלא הייתי משחית מזמנכם היקר בסיפור זה על מעללי מגיל שנה וחצי.אלא שהגורל רצה אחרת.

שלשום נסעתי ברעננה ברכבי,בכביש סואן בעל ארבעה מסלולים.בעודי נוהג הבחנתי בזווית העין כי על שפת המדרכה עומד ילד קטן בגיל שנה וחצי ללא כל השגחת מבוגר. הילד המתוק עם תלתלים זהובים ועיניים כחולות[זאת ראיתי בהמשך]פסע לו להנאתו על קצה המדרכה, במקביל לכביש,וזו גם הסיבה שהנוהגים בכביש משני הכיוונים לא הבחינו בו.היה ברור לי,לחרדתי, שתוך שנייה כיוון הליכתו של הפעוט יכול להשתנות,והילד עלול לצעוד היישר לכביש אל בין המכוניות שחולפות ביעף.

אשר יגורתי בא לי ובטרם הספקתי לעקל את הסצנה המסוכנת פרץ הפעוט אל הכביש הסואן.האטתי את ריכבי עד כדי עצירה באמצע הכביש, כשמאחור כבר נשמעו צפירות של נהגים שרטנו על עצירת התנועה.עוד בטרם יצאתי מרכבי הילד הפעוט והשלו פסע בביטחון מוחלט אל תוך הכביש כאשר המכוניות מהצד המנוגד לכיוון תנועתי ממשיכות לחלוף במהירות בכביש,מבלי שהבחינו בו, ובמרחק מטר וחצי מהמדרכה ולמזלו של הילד במרחק חצי מטר ממנו,תוך שהוא כבר נמצא במסלול הליכה אל מרכז הכביש.

החשתי את צעדיי לכיוון הילד, קוטף אותו בקלילות מהכביש,אל מול המכוניות המתקרבות מרחוק, וממשיך במהירות לכיוון המדרכה כאילו מדובר היה בסצנה מסרט מבוים ולא במציאות שעומדת להיות הרת אסון. בעודי פוסע את צעדיי הראשונים על המדרכה כאשר הילד בזרועותיי הבחנתי באימו של הילד אשר יצאה רגע לפני כן משער ביתה והספיקה להיות עדה למחזה המבעית של עשר השניות אשר בנה שיחק בו את התפקיד הראשי עת פסע מהמדרכה היישר אל הכביש הסואן.

האם הצעירה וההמומה עמדה על סף עילפון.היא התבוננה בי בעיניים כלות פורסת את ידיה לרווחה כדי לקבל את בנה הפעוט, ומתבוננת בי כאילו הייתי מלאך שזה עתה ירד מהשמיים ולא בן אנוש בשר ודם.היא לא יכלה להוציא הגה מפיה. מבלי לומר דבר, השבתי אל בין זרועותיה הפתוחות של האם, שהייתה עדיין מוכת תדהמה, את בנה הפעוט,עם תלתלי הזהב והיקר לה מכל ורצתי אל רכבי שעמד באמצע הכביש ושיבש את התנועה.

לפני שנכנסתי למכוניתי עוד הספקתי להגניב מבט חטוף לכיוון השמיים,מלווה בקריצה וחיוך,כאילו אומר לו ליושב במרומים "הינה השתווינו,החזרתי לך את חובי,העברתי את זה הלאה". 

היה לנו חלום

"מדינת ישראל...תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק, והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" (מגילת העצמאות,הא באייר תש"ח, 14 במאי 1948).

היה לנו חלום,

כי בארץ ישראל יחדש עם הספר את חייו הרוחניים כקדם.

אך הלכה הרוח ונותר הספר.

היה לנו חלום,

כי לאחר שהוגלה עם ישראל מארצו ושמר לה אמונים בנכר, יחדש בה את חירותו על בסיס שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור.

אך הלך השוויון ונותר דור גמור.

היה לנו חלום,

כי רוח אבות המייסדים, החלוצים, המעפילים, העולים והמגנים יפריחו את השממה והלבבות.

אך השממה פרחה אבל המלט נותר בלבבות.

היה לנו חלום,

כי הנהגת העם היהודי בארצו-שארית הפליטה שהתרכזה בארץ אבות- לא תפסיק להגן על זכותם של אזרחי ישראל לחיי כבוד, חירות ועמל במולדתם.

אך הנהגת העם היהודי לא חדלה לרגע להילחם כנגד כל צר ואויב, רחוק וקרוב, אמיתי ומדומה כאחד, ונטשה, זה מכבר, את זכותם של אזרחי ישראל לחיי כבוד,חירות ועמל במולדתם.

היה לנו חלום,

כי זכות העם היהודי בארצו מובטחת: לביטחון כלכלי, לחנוך, לדיור, לבריאות- זכות שאינה ניתנת להפקעה.

אך הלכה הזכות ונותרה רק הבטחה.

אנו קובעים בזה,כי עד שלא יופל שלטון הרשע, לא נשקוט ולא נחדל

לזעוק בקול גדול "עם ישראל יקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה".

אנו קוראים לאזרחים ישראלים עשירים ועניים, יהודים ובני המעוטים ליטול חלק בהפלת שלטון הרשע והעושק.

אנו מושיטים יד לשלום ולשכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן ובפרט לעם הפלשתינאי אחינו לדיכוי ולהשפלה, לשיתוף פעולה ועזרה הדדית לסילוק שלטון הדיכוי והמשטמה.

אנו קוראים לכל יהודי התפוצות להתלכד סביב עם ישראל הנאנק, מושפל ומדוכא בארצו ולפעול איתו למיגור שלטון הרשע, הפשע וההון החזירי.

מתוך ביטחון ואמונה ברוח האדם החופשי בארצו אנו מאמינים כי סופו של השלטון הנוכחי קרב ובא. 

מצורף שיר המשקף את "רוח האדם" ללא כוונה לשום מסר נסתר פוליטי,דתי או כלכלי.
https://www.youtube.com/watch?v=Li3Ejev10-Y

"מכרים רחוקים"- סיפור קצר שקרה לי לפני יום כיפור {ואיך שערי שמיים נפתחים}

מי שלא מפחד מרופא שיניים שיקום. איני יודע כמה מכם היו קמים למשמע שאלה זו וכמה היו נשארים לשבת ואולם דבר אחד אני יודע בוודאות- מבין אלו שהיו קמים אני לבטח הייתי הראשון שקופץ.זו הסיבה שלקח לי לא מעט שנים למצוא את רופא השיניים המתאים. זה שמבין לרחשי לבי ההולמים בי בקצב פראי כל אימת שהמכשירים המזמזמים והמחטים המאיימות קרבים אל עבר פי הפתוח. לבסוף מצאתי רופא שיניים כלבבי.בחור בשנות החמישים לחייו,גרוש,אמריקאי במקור שעלה לפני כשלושים שנה ארצה מארה״ב כאשר כל משפחתו נותרה שם. בחור ששרידי המבטא האמריקאי עוד ניכרים בקולו. איש נעים הליכות וחייכן כפייתי. רופא מהסוג שמקדים תרופה למכה ומשכך כאבים לזריקה.זה שמדבר אליי בזמן הטיפול כשדרן ממגרש הספורט ומתאר בפניי את תהליך הטיפול בפרוטרוט עד שהופך את תהליך הטיפול יותר לרפוי בעיסוק מאשר לעיסוק בריפוי.וכך כאשר גופי נינוח ורפוי ומורדם בחלקו ע״י גז צחוק אני יכול להתמסר בהכנעה לטיפול, לא חלילה באהבה אבל כהכרח בל יגונה. לפני כארבעה חודשים הגעתי לטיפול שיניים שיגרתי אל הרופא שלי וכאשר הגיע תורי הוציא אותי הרופא שלי אל מחוץ למרפאה ,תוך שהוא מניח את ידו על כתפי בחיבוק אבהי וממתיק איתי סוד כאשר הוא מספר לי כי חלה בסרטן.כמובן שהייתי בשוק למשמע הבשורה הקשה וכדי ״לחסל״ אותי כליל עוד הוסיף כי מדובר בסרטן נדיר ביותר במעיים אשר סיכויי ההחלמה שלו עפ״י הסטטיסטיקה הם של 5 אחוזים. נאלמתי דום לא יודע איך להגיב ומה לומר לאדם שמבשר לי על מותו הקרוב. וכדי להשלים את התמונה הקשה והשחורה המשיך רופאי לספר לי שהוא נכנס בראש השנה לניתוח שכאמור סיכויי ההחלמה ממנו הינם אפסיים ולכן הוא כבר ארגן את צוואתו ואף העביר כבר את המרפאה לרופאת שיניים צעירה שתמשיך לטפל בי וביתר הפציינטים. עוד ניסיתי למלמל מספר משפטים שאני רגיל לומר במצבים מסוג זה-״אתה יודע ד״ר שום דבר ברפואה אינו וודאי ודברים יכולים להשתנות ואסור לוותר. אבל רופאי החייכן אמר לי דודינקה אתה יודע שאני רופא ואני האחרון שיתחמק מראיית העובדות לאשורן ומבניית חלומות באספמיה.משנותרתי ללא מילים וללא יכולת שכנוע כל שיכולתי לעשות הוא להבטיח לרופאי שאני אבוא לבקרו בערב ראש השנה לאחר הניתוח.בהיות הרופא גרוש וללא ילדים כאשר משפחתו בחו״ל שמחתי שלפחות בזה אוכל לתרום משהו למצב רוחו של רופאי,הגם שבנסיבות האמורות התרומה הזו דמתה יותר ״לכוסות רוח למת״ מאשר לתרומה אפקטיבית כלשהי. לפני החג כבר הודעתי לאימי,למורת רוחה,שלא אגיע לארוחת החג ובערב החג נהגתי עם רכבי אל בית החולים איכילוב מהורהר ותוהה על דרכי העולם הנסתרות והלא צודקות המניחות לרופא שסעד ונתן מזור לכאבם של רבים כל כך לאבד כל סיכוי לסעד והצלה מפני מחלתו. ביושבי במגרש החניה במכוניתי נטלתי את הספר שרכשתי במתנה עבור רופא השיניים שלי ועל כריכתו הפנימית רשמתי את הברכה כדלקמן: ״לרופא המסור שלי החלמה מהירה.מי שריפא רבים כל כך באהבה גדולה ובנפש חפצה חזקה עליו שהיושב במרומים ישיב לו כגמולו ולא יחסיר ממנו תרופה ומזור למחלתו״. לא בקלות וכמעשה שיגרה בחור רציונלי כמוני נידרש לבקש סעד מהיושב במרומים במיוחד כאשר איני יודע את כתובתו של האחרון ואיני מיומן בתקשורת שוטפת איתו.אבל מה לעשות ישנם מצבים שגם מכרים רחוקים נדרשים להוכיח את עצמם בין אם הדבר מוצא חן בעיניהם ובין אם לאו. וכך לאחר כתיבת הברכה-משאלה,יצאתי מהרכב ושמתי פעמיי אל המחלקה הכירורגית. איך שנכנסתי אל חדרו של הרופא אני רואה אותו מחייך מפה לאוזן.עוד הספקתי להרהר לעצמי בתמיהה האם כך מרגישים אנשים-מאושרים מתמיד-רגע לפני אתם יודעים מה.וכאילו כדי לפתור לי את תעלומת דרכי החיים הנסתרות והמפותלות,סיפר לי רופאי היקר כי במהלך הניתוח התברר לרופאיו כי הוא אינו חולה בסרטן וכי מדובר היה בדלקת בלבד ועל כן הוא שייך לאותם 5 אחוזים הניצולים מהסרטן האלים הזה. התיישבתי המום ליד הרופא מניח את הספר שהבאתי לצידו של הרופא.לאחר שהתעשתתי מהטלטלה המשכנו עוד לשוחח שעה ארוכה תוך שאנחנו לא יכולים להימנע מרעמי צחוק על כל נושא שיחה שבחרנו. רק בצאתי מבית החולים,כאשר אני שם פעמיי אל מסעדה כלשהי אשר תסכים לקבל אל סועדיה פליט של סרבני ארוחת חג כמוני, הרהרתי ביני לביני כי מעולם לא חזיתי כיצד ברכת החלמה מהירה מתגשמת במהירות כה גדולה(שלוש דקות) במיוחד כאשר מדובר במחלה כה קשה עם סיכויי החלמה אפסיים.ועל זה כבר נאמר שגם מכרים רחוקים נדרשים לעתים להוכיח את עצמם ולא להישאר אדישים. https://www.youtube.com/watch?v=6SjkTCG-JI0

מכתב לילדתי בפולין

 מצרף כאן מכתב שנשלח מבעוד מועד, לילדתי יהלי הנמצאת בימים אלו

במסע, עם חבריה ללימודים, במחנות המוות בפולין.

יהלי ילדתי האהובה והיקרה לי מכל,

את נמצאת כעת בערבו של יום, בעיר זרה, הרחק מהבית ואחרי סיור קשה ומרגש

 עד דמעות במחנות המוות אשר בהם חיו, עונו, סבלו ונטבחו בני אדם כמונו,

מבני עמנו.

מפגש עם מראות קשים כאלו יוצר אצלך ואצל כל אדם נורמאלי געגוע לבית, לחום,

להורים שאוהבים אותך ולאחיך-אורן שתמיד דואג לך.

אך חשבי ילושקה, שגם האנשים האלו, שחיו כאן בפולין, לפני 75 שנה (וזה נראה

זמן רב אבל בראייה היסטורית זה מעט), בשבילם פולין הייתה הבית, וכאשר הם סבלו,

ורעבו ועונו בגטאות ובמחנות ההשמדה, הם התגעגעו בדיוק כמוך לבית, לחום,

לבני המשפחה האהובים ובעצם למעט אהבה.

אין ספק ילדתי האהובה שרשמי המחנות הללו קשים להכלה ולהפנמה. היכן שבני

אדם כמונו לא יכלו לממש את זכותם לבית חם, לבני משפחה אהובים ולחיים.

אני יודע יהלי שקשה לך להבין כיצד זה בני המין האנושי,בני אדם כמונו מסוגלים

להיות כל כך עוינים ואויבים זה לזה עד שמוכנים הם לקפח את חייהם של זולתם.

אז נכון, כאשר אנו נוכחים במעשי עוולה כאלו של בני אדם אנו נוטים בקלות להטיל את האשמה והאחריות על האחר, על הרע, על הפושע והאויב. אבל יהלי, יש מקום

לשאלה האם גם אנו, החברה הנאורה, עשינו את כל שניתן כדי למנוע התפתחותן והתעצמותן של תורות מוות והשמדה בקרב עמים, קבוצות ואנשים?

אם העולם שותק היום כאשר בסוריה הורגים המונים על לא עוול בכפם, מדוע שהעולם יתעורר כאשר בגרמניה או בפולין הורגים המונים? ולכן ילושקה שלי, זכרי תמיד

את משאלתך משכבר הימים להיות שגרירה של שלום, אהבה ואחווה בכל מקום

שתהי בו, בלי הבדל של גזע, מין, לאום, דת או צבע. רק עם אחריות לכל אדם

באשר הוא אדם, ורק עם אהבה לכל בני המין האנושי- אשר כולם נבראו בצלם

אלוהים, נוכל למנוע מצבים כאלו.

ואני יודע כמה שוחרת שלום את. לא שכחתי כיצד כשהיית בגיל חמש בעת שאני

ואורני אחיך שהיה אז בן שמונה התווכחנו לא פעם עם הרבה להט וכאב על רקע

 הגירושים שלי ושל אמא ואת תמיד התאמצת לגשר בינינו ולהשכין שלום ואהבה.

אין תכונה יפה יותר באדם מאשר היותו "משכין שלום" ומשרה אהבה וחיבה,וערבות

הדדית על סביבתו. ואת ילושקה ניחנת בכל התכונות הללו ואני גאה בך על כך

ואוהב אותך עד עמקי נשמתי, לא בגלל מי שאת אלא בגלל מה שאת.

והרי את נמצאת כאן, יהלי, בביקור היסטורי שמטרתו לזכור וללמוד ולא לשכוח

כדי ששנית "מצדה לא תיפול". אבל לא רק בזמן אסון או מלחמה אנו מצווים לעמוד

על המשמר, להפיק לקחים ולהתנהג בצורה אוהבת ומתחשבת, רגישה ומבינה

אלא בכל עת, בכל זמן ובכל מקום.

ואם אנו רוצים ללמוד את את הלקח מאדם שחי כאן בגטאות ושרד אותם בגבורה,

ויצא בסופו של יום למזלו בחיים, כי אז נראה לי כי כדאי ללמוד מאדם בשם ויקטור

פרנקל את השיעור ואת דרך ההתמודדות עם מצבי הרוע הקיצוניים הללו.

ויקטור פרנקל היה יהודי, פסיכולוג במקצועו אשר כמו יתר בני עמנו בגרמניה, נלקח

למחנות הכפייה אך שרד אותם עד תום המלחמה. ויקטור פרנקל כתב ספר המתאר

את הקושי והסבל שעבר במחנות. ספרו נקרא "אדם מחפש משמעות".

מתוך הספר מצאתי לנחוץ יהלי, לחשוף בפנייך שלושה קטעים אשר הרשימו אותי

והייתי מסכם אותם כשלוש מתנות אשר ניתנות לנו בני האדם ולא משנה באילו

מצבי דחק ,לחץ והישרדות נימצא.

שלוש המתנות האלו הן הזכות לבחור, הזכות לאהוב והזכות לקוות לעתיד טוב

יותר. אני מצרף לקריאתך את שלוש הציטטות המודפסות מספרו של ויקטור פרנקל.

בציטטה הראשונה מתאר פרנקל כיצד, אפילו במחנות המוות, בתנאים הקשים

ביותר, היו אנשים- בני אדם אשר מימשו את זכות הבחירה להיות אדם טוב, להיות

אדם רגיש ומבין. הם, האנשים האלו, היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם

 של אחרים. את הזכות לבחור את דרכנו איש לא יוכל לקחת מאיתנו.

בציטטה השנייה מתאר פרנקל כיצד במצבים הקשים ביותר של כאב, סבל וייסורים

הדבר "שהחזיק" אותו והיה "למקור" כוחו לעמוד בסבל ובקושי היה האהבה ליקיריו.

ואת הזכות הזו לאהוב איש לא יוכל לקחת מאיתנו.

הציטטה השלישית מתארת תכונה שהיא "סגולה" מיוחדת המאפיינת את המין האנושי

אשר מאפשרת לו לשרוד את המצבים הקשים ביותר והיא היכולת לקוות לעתיד טוב יותר.

לעולם, איש לא יוכל לקחת מאיתנו את אפשרות לאמץ תכונה זו, והיא אחת ממקורות כוחנו.

ואני יודע יהלי שאת עברת בשנה האחרונה – תקופה לגמרי לא קלה. בשנה זו מאבקו

של אביך- מאבקי שלי בפקידי ציבור מושחתים נגע לליבך והותיר בו כאב ופגיעה.

ואף נאלצת בעתיו להפסיק את מגורייך אצלי בתקופה שקלגסי הפשע פעלו בדרכים

אפלות לפגוע ביכולותיי הכלכליות כדי לבסס את שלטון הפשע, ואולם בסופו של יום,

יכולתי והתמודדתי איתו אבל עם לא מעט סבל וכאב. וכך את שהיית תלמידה מצטיינת

והבטחת הכיתה במגמת תיאטרון החלטת לעזוב את בית הספר לאומניות ברמת

השרון, לוותר על אהבתך למשחק כדי לחזור ולקבל את החום והאהבה מחברייך,

חברי ילדותך הקרובים אלייך ברעננה.

את מימשת את זכות הבחירה גם כאשר בצידה היה וויתור על אהבתך החדשה

לתחום המשחק, לטובת הצורך באהבה והחום הבסיסיים של חברי ילדותך.

על בחירה זו יהלי את ראויה להערכה והערצה כי בחירה שיש בה משום ויתור

היא הנאצלת ביותר. ועל כל אלה ילדתי שלי, אני אוהב אותך וגאה בך ומעריץ

אותך. ועם בני נוער כמוך אני יכול להסתכל לעתיד בתקווה ובאמונה שעתיד

טוב יותר מצפה לנו ולכל המין האנושי.

                                                                           באהבה

                                                                           אבא

חלון הזדמנויות נפתח למדינת ישראל- לזמן קצר- לצורך חיסולו הפוליטי של החמאס.

לאחרונה אנו שומעים פוליטיקאים ואנשי צבא המתבטאים בהתלהמות כלפי החמאס תוך הבטחה שצה"ל,אם יידרש לכך, ידע להשלים את העבודה.

עם כל הכבוד למנהיגים ישראלים כאלו ואחרים אשר מפריחים אזהרות לחמאס, אנו סבורים כי הצהרותיהם עושות בדיוק את הפעולה ההפוכה שכן לכל היותר הצהרות אלו מהוות ניסיון להפיח רוח מחדש בארגון אשר מבחינה פוליטית שווק חיים.

מדינת ישראל, לשמחתנו, למדה את הלקח של סברה ושתילה משהשכילה להבין כי הניצחון במערכה אינו נמדד בכמות ההרוגים של המחנה היריב או בחיסולו הפיזי אלא בחיסולו הפוליטי. לא זו אף זו, אילו היה צה"ל מחסל את החמס פיזית עד להנפת "דגל לבן" (משאלתם של פוליטיקאים מסוימים)  היה הדבר ללא ספק משמר את כוחו הפוליטי של הארגון באזורנו או שמוליד ארגון חדש וקיצוני יותר ממנו (בעניין זה ראוי לזכור את אפקט של חוזה וורסאי המשפיל בסיום מלחמת העולם השנייה והסרת דרגותיהם של הקצינים הגרמנים על ידי צבאות בנות הברית כגורם משמעותי שניקז את הזעם של הגרמנים לשנאת הזרים וסלל את הדרך לעליית הנאציזם).

מבצע "צוק איתן" כידוע התרחש לאחר תקופת נתק ממושכת של הגורמים הפונדמנטליסטים ובראשם אירן מהחמאס ובהמשך לסירוב אירן להזרים כסף למשכורות לאנשי החמאס. מבצע צוק איתן עצמו, יש להודות, הפיח רוח בחמס אשר בתחילת המבצע היה שבר כלי פוליטי אך ככל שהוכה יותר התחזק פוליטית והחל להתחבב מחדש על הגורמים הקיצוניים ברחבי העולם האורבים כל העת למעידתה של מדינת ישראל. משנאלצה מדינת ישראל לצאת למבצע ,עצירתו של המהלך הצבאי לפני חיסול החמאס הייתה הדרך המיטבית לחיסול כוחו הפוליטי של ארגון זה.

כיום,חרף תהלוכות הניצחון שראינו בעזה ברור לכל כי מדובר בתהלוכות מבוימות שכן לא יתכן שכאשר שבוע ושבועיים לפני כן נערכו הוצאות להורג המוניות ברחובות עזה, אווירת החשדנות ההדדית של האוכלוסייה ושל מנהיגי החמאס התחלפה לפתע בהערצה "ללוחמים אהובי העם". בשעה שמצריים, סעודיה והרשות הפלשתינאית הקימו קואליציה בלתי מתפשרת לפירוקו של החמאס מנשקו,ובעת שהאוכלוסייה (חרף התהלוכות) מלאת זעם כלפי מנהיגי החמאס- אשר איבד עקב כך את הלגיטימיות שלו- כוחו הפוליטי של החמאס למעשה חוסל. במצב זה אפילו אירן לא רואה בארגון החמאס כיום כוח פוליטי אשר

שווה להשקיע בו כסף.

במצב זה, הצהרות מתלהמות כנגד החמאס, והפרחת משאלות לחלל האוויר של ח"כ ישראלים ואנשי צבא במילואים הינה ניסיון להפיח נשמה בפגר מת. בפוליטיקה כולנו יודעים שלא נותר וואקום ולכן אם לא נדאג היום לשתף פעולה עם הקואליציה באזורנו למהלך מדיני של תפישת הוואקום הפוליטי ברצועה על ידי הגורמים השפויים ברשות הפלסטינאית אנו עלולים להפסיד את רכבת. במצב כזה, ועם עוד כמה הצהרות מתלהמות של מנהיגים ישראלים לא ירחק היום שהרומן האירני-חמאסי ימלא מצברים ויחדש ימיו כקדם.

אנו סבורים, כי למדינת ישראל יש עתה חלון הזדמנויות קצר וקואליציה גיאופוליטית אוהדת שמעולם לא הייתה לה כדי לאפשר למדינתנו- רווית המלחמות- לעלות על רכבת השלום שבין אם נרצה ובין אם לאו יש להכיר בעובדה שתחנתה הראשונה תהיה בעזה.

l

http://davidleviadv.blogspot.co.il/2014/08/blog-post_16.html

מדינת ישראל פועלת לשמר את כוחו הפוליטי של החמס בעזה וטוב שכך.

מהי הסיבה שצה"ל, אחד הצבאות החזקים בעולם ואשר מצויד במטוסי הקרב המתקדמים בעולם, בסטי"לים, במשחתות, באלפי טנקים ובמודיעין מעולה לא מחסל חבורה של כמה אלפי טרוריסטים החמושים באופן הדל והפרימיטיבי ביותר - נשק אישי ונשק תלול מסלול בלבד?

לא צריך להיות פרשן צבאי דגול כדי להבין שצה"ל יכול בקלות ובמהירות רבה להשיג הכרעה ומה שמונע אותו מלעשות כן הוא היום שאחרי. כידוע הכלל הבסיסי של מדע המדינה קובע שלעולם לא נותר באזור כלשהו וואקום פוליטי ואת מקומו של החמס עלולים לתפוס אל קאעידה ודעאש.(מצורף לינק)

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%90%D7%A2%D7%A9

נוכח השתלטותו של ארגון דאעש על חלקים מעיראק וסוריה, וכוונותיו המוצהרות ליצור את האימפריה האיסלמית במזרח התיכון, הוא הפך לחלום הבלהות של ממלכת ירדן, ועקב כך גם לחלום הבלהות של ארה"ב ומדינת ישראל (מצורפים שני לינקים בנושא).

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1065368

http://ynet.co.il.d4p.net/articles/0,7340,L-4535395,00.html

בנסיבות אלו, בין שתי הברירות, ועל אף שזו נבלה וזו טרפה, בחר הקבינט הישראלי בשימור כוחו הפוליטי של החמס ובצדק. עדיף לנו "להסתדר" עם חבורה שמעוניינת בהבטחת המשכורות של אנשיה, אגב שמירת כוחם והרחקת כל גורם פוליטי מתחרה אחר כדאעש ואלקאעידה, אשר מסוכנים לנו פי כמה וכמה.

אם קיימת זהות אינטרסים ביננו לבין החמס איך זה שפרצה המלחמה הזו?

לא סוד הוא שהחמס ניתמך על ידי האירנים ואולם נוכח מדיניותו "המבליגה" של החמס כלפי ישראל בשנתיים האחרונות, ויסלחו ישובי עוטף עזה על הגדרה זו, אבל בעיני האירנים החמס לא סיפק את ה"סחורה". עקב ההתקררות של הציר אירן –חמס ממילא דולדלה העברת הכספים לארגון. לפני כחודשיים נעשה ניסיון לשיפור מערכת היחסים (מצורף לינק).

http://civiluprising.co.il/?p=377

כידוע חמס פנים, אשר עיניו כלו בראותו את חיי בני עמו הפלשתינאי בגדה חיים ברווחה כלכלית – "שוויץ של המזרח התיכון" (כן, כן רמת חיים שעולה על רמת החיים של העשירון התחתון במדינת ישראל וזאת בשעה שעלות המחייה בשטחי הגדה היא 20% מזו שבארץ).

ולכן היה חמס מוכן ללכת לקנוסה ולחבור לרשות הפלשתינאית על מנת להבטיח את משכורות אנשיו, ו"על הדרך" גם לסייע בשיפור רמת החיים ברצועה.

כמובן שהתקרבות בין החמס לרשות דלדלה לחלוטין את צינור התמיכה הכספית האיראנית, ואולם מאידך, חוסר יכולת לשלוט בשטח (חטיפת הנערים בגוש עציון) גם מנעו מהחמס להיות שותף אמין לאבו מאזן ולמצרים אשר חיכו לרגע החולשה הפוליטי הזה של החמס כדי לנסות ולקבור אותו בעודו בחייו.

המזרח התיכון כולו "גשר צר מאוד"

לסיכום, כדאי לעיין בחוות דעת שהוציא לפני כחודש "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה" אשר עוקב אחר פעילות של ארגונים לא ממשלתיים וניזון מפרסומים של "מרכז המידע למודיעין וטירור", "RIEAS – מכון ללימודי אירופה וארה"ב" ו- "The institute for Center Terrorism". המרכז בוחן בדאגה את ההתפתחויות באזורנו ובין השורות מביע דאגה מאפשרות של היווצרות קואליציה של גורמים פונדמנטליסטים בהשתתפות דאעש ,אירן וסוריה, שאף אחד מהם לא ניתן להגדירו כחובב ציון, ואשר מזכירים לנו עד כמה האזור שלנו רחוק מיציבות פוליטית. כמאמרו של רבי נחמן מברסלב "כל החיים- הם גשר צר מאוד" ואנו נוסיף במיוחד "החיים הפוליטיים" שבאזורנו (מצורף הלינק).

  http://civiluprising.co.il/?p=377