מכתב לילדתי בפולין

 מצרף כאן מכתב שנשלח מבעוד מועד, לילדתי יהלי הנמצאת בימים אלו

במסע, עם חבריה ללימודים, במחנות המוות בפולין.

יהלי ילדתי האהובה והיקרה לי מכל,

את נמצאת כעת בערבו של יום, בעיר זרה, הרחק מהבית ואחרי סיור קשה ומרגש

 עד דמעות במחנות המוות אשר בהם חיו, עונו, סבלו ונטבחו בני אדם כמונו,

מבני עמנו.

מפגש עם מראות קשים כאלו יוצר אצלך ואצל כל אדם נורמאלי געגוע לבית, לחום,

להורים שאוהבים אותך ולאחיך-אורן שתמיד דואג לך.

אך חשבי ילושקה, שגם האנשים האלו, שחיו כאן בפולין, לפני 75 שנה (וזה נראה

זמן רב אבל בראייה היסטורית זה מעט), בשבילם פולין הייתה הבית, וכאשר הם סבלו,

ורעבו ועונו בגטאות ובמחנות ההשמדה, הם התגעגעו בדיוק כמוך לבית, לחום,

לבני המשפחה האהובים ובעצם למעט אהבה.

אין ספק ילדתי האהובה שרשמי המחנות הללו קשים להכלה ולהפנמה. היכן שבני

אדם כמונו לא יכלו לממש את זכותם לבית חם, לבני משפחה אהובים ולחיים.

אני יודע יהלי שקשה לך להבין כיצד זה בני המין האנושי,בני אדם כמונו מסוגלים

להיות כל כך עוינים ואויבים זה לזה עד שמוכנים הם לקפח את חייהם של זולתם.

אז נכון, כאשר אנו נוכחים במעשי עוולה כאלו של בני אדם אנו נוטים בקלות להטיל את האשמה והאחריות על האחר, על הרע, על הפושע והאויב. אבל יהלי, יש מקום

לשאלה האם גם אנו, החברה הנאורה, עשינו את כל שניתן כדי למנוע התפתחותן והתעצמותן של תורות מוות והשמדה בקרב עמים, קבוצות ואנשים?

אם העולם שותק היום כאשר בסוריה הורגים המונים על לא עוול בכפם, מדוע שהעולם יתעורר כאשר בגרמניה או בפולין הורגים המונים? ולכן ילושקה שלי, זכרי תמיד

את משאלתך משכבר הימים להיות שגרירה של שלום, אהבה ואחווה בכל מקום

שתהי בו, בלי הבדל של גזע, מין, לאום, דת או צבע. רק עם אחריות לכל אדם

באשר הוא אדם, ורק עם אהבה לכל בני המין האנושי- אשר כולם נבראו בצלם

אלוהים, נוכל למנוע מצבים כאלו.

ואני יודע כמה שוחרת שלום את. לא שכחתי כיצד כשהיית בגיל חמש בעת שאני

ואורני אחיך שהיה אז בן שמונה התווכחנו לא פעם עם הרבה להט וכאב על רקע

 הגירושים שלי ושל אמא ואת תמיד התאמצת לגשר בינינו ולהשכין שלום ואהבה.

אין תכונה יפה יותר באדם מאשר היותו "משכין שלום" ומשרה אהבה וחיבה,וערבות

הדדית על סביבתו. ואת ילושקה ניחנת בכל התכונות הללו ואני גאה בך על כך

ואוהב אותך עד עמקי נשמתי, לא בגלל מי שאת אלא בגלל מה שאת.

והרי את נמצאת כאן, יהלי, בביקור היסטורי שמטרתו לזכור וללמוד ולא לשכוח

כדי ששנית "מצדה לא תיפול". אבל לא רק בזמן אסון או מלחמה אנו מצווים לעמוד

על המשמר, להפיק לקחים ולהתנהג בצורה אוהבת ומתחשבת, רגישה ומבינה

אלא בכל עת, בכל זמן ובכל מקום.

ואם אנו רוצים ללמוד את את הלקח מאדם שחי כאן בגטאות ושרד אותם בגבורה,

ויצא בסופו של יום למזלו בחיים, כי אז נראה לי כי כדאי ללמוד מאדם בשם ויקטור

פרנקל את השיעור ואת דרך ההתמודדות עם מצבי הרוע הקיצוניים הללו.

ויקטור פרנקל היה יהודי, פסיכולוג במקצועו אשר כמו יתר בני עמנו בגרמניה, נלקח

למחנות הכפייה אך שרד אותם עד תום המלחמה. ויקטור פרנקל כתב ספר המתאר

את הקושי והסבל שעבר במחנות. ספרו נקרא "אדם מחפש משמעות".

מתוך הספר מצאתי לנחוץ יהלי, לחשוף בפנייך שלושה קטעים אשר הרשימו אותי

והייתי מסכם אותם כשלוש מתנות אשר ניתנות לנו בני האדם ולא משנה באילו

מצבי דחק ,לחץ והישרדות נימצא.

שלוש המתנות האלו הן הזכות לבחור, הזכות לאהוב והזכות לקוות לעתיד טוב

יותר. אני מצרף לקריאתך את שלוש הציטטות המודפסות מספרו של ויקטור פרנקל.

בציטטה הראשונה מתאר פרנקל כיצד, אפילו במחנות המוות, בתנאים הקשים

ביותר, היו אנשים- בני אדם אשר מימשו את זכות הבחירה להיות אדם טוב, להיות

אדם רגיש ומבין. הם, האנשים האלו, היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם

 של אחרים. את הזכות לבחור את דרכנו איש לא יוכל לקחת מאיתנו.

בציטטה השנייה מתאר פרנקל כיצד במצבים הקשים ביותר של כאב, סבל וייסורים

הדבר "שהחזיק" אותו והיה "למקור" כוחו לעמוד בסבל ובקושי היה האהבה ליקיריו.

ואת הזכות הזו לאהוב איש לא יוכל לקחת מאיתנו.

הציטטה השלישית מתארת תכונה שהיא "סגולה" מיוחדת המאפיינת את המין האנושי

אשר מאפשרת לו לשרוד את המצבים הקשים ביותר והיא היכולת לקוות לעתיד טוב יותר.

לעולם, איש לא יוכל לקחת מאיתנו את אפשרות לאמץ תכונה זו, והיא אחת ממקורות כוחנו.

ואני יודע יהלי שאת עברת בשנה האחרונה – תקופה לגמרי לא קלה. בשנה זו מאבקו

של אביך- מאבקי שלי בפקידי ציבור מושחתים נגע לליבך והותיר בו כאב ופגיעה.

ואף נאלצת בעתיו להפסיק את מגורייך אצלי בתקופה שקלגסי הפשע פעלו בדרכים

אפלות לפגוע ביכולותיי הכלכליות כדי לבסס את שלטון הפשע, ואולם בסופו של יום,

יכולתי והתמודדתי איתו אבל עם לא מעט סבל וכאב. וכך את שהיית תלמידה מצטיינת

והבטחת הכיתה במגמת תיאטרון החלטת לעזוב את בית הספר לאומניות ברמת

השרון, לוותר על אהבתך למשחק כדי לחזור ולקבל את החום והאהבה מחברייך,

חברי ילדותך הקרובים אלייך ברעננה.

את מימשת את זכות הבחירה גם כאשר בצידה היה וויתור על אהבתך החדשה

לתחום המשחק, לטובת הצורך באהבה והחום הבסיסיים של חברי ילדותך.

על בחירה זו יהלי את ראויה להערכה והערצה כי בחירה שיש בה משום ויתור

היא הנאצלת ביותר. ועל כל אלה ילדתי שלי, אני אוהב אותך וגאה בך ומעריץ

אותך. ועם בני נוער כמוך אני יכול להסתכל לעתיד בתקווה ובאמונה שעתיד

טוב יותר מצפה לנו ולכל המין האנושי.

                                                                           באהבה

                                                                           אבא