במוצ"ש אחד בשנת תשע"ז
עת גשם עז ניתח
יצאו למלבס עם מטרייה ביד
מני נפתלי ומספר חבריו.
פלמרי בא ואורן גם,
ישי הדס וצרניק שר,
ועזרא ומירה סטריק,
שמחה, מירי ניר ורפי
רותם גם,
ואייבי, יורי, בני
מאירי
אריה גל ואורלי זינגר
היו שם,
ובגדדי ואבי אסיאס
ודן דני
יעל ניצב, וזאב לביא
הגדול מכולם,
ושוקי כהן ואינה שובל
ויואב חבקין,
גבריאל גל, גיא ז'נה,
חגית פלדמן,
כפיר מונסנגרו,סיגלית
וקסלר, זיו עברי
איה לוין,ראובן קינן,
וסליחה מכל אלו שלא
הזכרנו את שמם
כי אנו אוהבים את
כולם.
איתם הגיע אבשלום אליצור
הדוקטור הכסוף,
לאורך הירקון הרוח
שר בקני הסוף.
ליד אומלבס הם חנו
ברחוב אליעזר יפה 6,
על מדרכה קטנה עמדו
למחות על מיסמוס תיקי חקירה
על ידי היועץ המשפטי
אשר שכח את תפקידו ואת כל התורה.
אמר להם מני
אחרי שעה קצרה:
איני שומע קולות של מחאה
וזה סימן נורא.
אם אזרחים מסתגרים כאן בבתים
המוות פה מולך,
כדאי לצאת מהר ולהתרכז בכיכר,
הנה אני הולך.
נעמד הדוקטור ומגפון בידו
לא חס על בריאותו,
והחברים כולם איתו
מאזינים למוצא פיו ולדברי חוכמתו.
אמר אז השוטר
ושתי עיניו הוזות:
אתם נשארים הלילה פה
בתחנת המשטרה הזאת.
והם נשארו בתחנה,
ובין חצות לאור
פתאום צמחו למני
ידיים של ציפור.
לאן הוא עף, לאן פרח
כל איש וכל ילד ידע,
לא זה לא היה חלום
ולא אגדה.
אך כשהבוקר שוב עלה
מעבר להרים,
הכיכר הגדול נמלא
קולות של מפגינים.
ויש אומרים כי עד היום
לאורך הירקון
הציפורים שרות על מני, על פלמרי,
ועל ד"ר אבשלום.
|
|
לאן נעלמה הכתבה מאתמול בעניין הצוללות?
השבמחקגדול. יפה כתבת.
השבמחק