איך הפכה מדינת ישראל לסדום ועמורה

מהו משקל כוחו של אדם אל מול המדינה?

משקל אבק הנישא ברוח הרע.

כי אם חשקה נפשו של אדם למלא תפקיד בשירות המדינה,

כי אז התביעה הכללית כבר תמצא

סיבה, טענה או דרישה שהיא ספק ראייה או ספק עלילה,

כי על פי "חוקי המדינה" האדם הוא בחזקת אשם

עד שלא יוכח אחרת ונעבור לנאשם הבא.

מהו משקל כוחו של אדם אל מול המדינה?

משקל אבק הנישא ברוח הרע.

כי אם חלילה יאמר אדם דבר מה בגנות המנהיג או המדינה,

עליו לחשוב פעמיים על המחיר שישלם על כל מילה,

כי על פי "חוקי המדינה" חופש הביטוי היא זכות יסוד של אדם

אשר מחיר מוטבע בצידה עפ"י חוק סימון מחירים

של כל דיקטטורה טובה.

מהו משקל כוחו של אדם אל מול המדינה?

משקל אבק הנישא ברוח הרע.

כי ליחיד יש קופה קטנה,

ואילו המדינה תמיד הולכת על כל הקופה.

ואם יש למישהו ביקורת על פעולת המדינה,

או על תחשיב או אפילו על שליחת יד אסורה,

אין כל חשש לפגיעה בשמה הטוב של המדינה,

כי מנהל החשבונות הראשי ימציא כבר הסבר הולם

ויעגל כל פינה.

אז כאשר החורף יגיע לארצנו לאחר שהקיץ יגווע

ועל חלונכם תידפק הרוח סתם כך ללא סיבה,

פיתחו נא את החלון כי זו רוח האדם הטוב

המבקשת מעט אנושיות, יושר, מידות טובות וקירבה

אשר כבר מזמן פסו מארצנו אשר הפכה לסדום ועמורה.

ועידת אוויאן (06/07/1938) לקבלת פליטים מגרמניה- איך שגלגל מסתובב

ועידת אוויאן היא ועידה שהתכנסה בעיר אוויאן שבצרפת ב-6 ביולי 1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בהם מתנגדי המשטר הנאצי, שנמלטו משטחי גרמניה הנאצית‏^[1]

ועידת אוויאן (06/07/1938) לקבלת פליטים מגרמניה- איך שגלגל מסתובב

ביום 07/07/1938 התכנסה בעיר אוויאן בצרפת ועידה בין לאומית כדי לדון בקבלת פליטים מגרמניה.

עמדת המדינות המשתתפות בוועידה הייתה כדלקמן:

א.ארה"ב הסכימה לקבל רק 27,370 פליטים לשנה.

ב.בריטניה הודיעה כי מוכנה לקלוט מספר אלפי פליטים.

ג.צרפת הודיעה כי אינה יכולה לקלוט פליטים.

ד.בלגיה הודיעה  כי אינה יכולה לקלוט פליטים.

ה.הולנד הודיעה כי תהיה מוכנה לקלוט פליטים רק אם הם ימשיכו ליעד אחר.

ו. אוסטרליה הודיעה כי אינה יכולה לקלוט פליטים יהודים כי לא לעורר בעיות גזענות בארצה.

תוצאות הוועידה

בעקבות כשלון בנכונות המדינות לקלוט כמות מאסיבית של פליטים יהודים יצאו עיתוני גרמניה בכותרות האומרות שאף מדינה לא מוכנה לקלוט יהודים דבר המוכיח לטעמם כי חיי היהודים אינם שווים דבר. סמוך לאחר מכן פרץ הפוגרום של ליל הבדולח.

אילו היו מדינות העולם בוועידה זו מגלות רצון לקליטת עליה מאסיבית של פליטים יהודים לתחומן לא רק שרוב העם היהודי היה ניצל מן המשרפות אלא גם הכלכלות של אותן מדינות היו משתבחות עקב קבלת אוכלוסיה ממעמד סוציו אקונומי גבוה.

עמדת ישראל אל מול גל ההגירה של פליטים מסוריה ועירק

א.קשה לנו.

ב. יש לנו כאן כבר פליטים.

ג.יש לנו כאן מספיק בעיות.

מסקנה

איך שגלגל מסתובב. גם חיסול של שישה מליון מבני עמנו שהיה יכול להימנע בחלקו הגדול אם הייתה רגישות בין לאומית לא לימדה את העם היהודי להיות בני אדם רגישים.

ביום השואה הבא, הבא נסתכל על עצמנו בראי ונשאל את השאלה מה עשינו כדי ששואה לאומית לא 

"מעונן" -שיר המוקדש לזכרה של שירה בנקי ז"ל . בת 16.5 שנה במותה עת נרצחה על ידי בן עוולה.

    מעונן

בכיתי לך

על הבטחה שהייתה

ועל עונג שהתנגן

אשר גדש את הלב

ועכשיו מתפורר.

בכיתי לך

על לחלוחית בעינייך.

על קולך הרועד

מנסה להרכיב חלום שבור

ועתיד שחומק מבין אצבעותייך.

בכיתי לך

על נשיקה תלויה באוויר.

על חיבוק שאיננו.

על שקט של יום בהיר

לפני הסער שבנינו.

בכיתי לך

על ימים יפים.

על קרן אור שהבליחה.

על שמיים שהתקדרו

ועל שמש שלא הפציעה.

חלומות גדולים

זוכרת איך הלכתי שבי אחרייך,

איך צחקתי בקול גדול,

זוכרת איך ניגנתי לקול שירייך,

חולם בוורוד ובכחול.

ועכשיו אני עומד,

שותק,

עיני אומרות שלום,

רסיסים, שברים, פזורים סביב,

נפרד, מתעורר מחלום.

אז בואי אלי יקרה,

זה אני אותו מעריץ נלהב

שזקוק לעוד חיבוק או מילה,

כי קשה היה לנו יחד

אך קשה יותר הפרידה.

ועכשיו את עומדת,

שותקת,

עינייך אומרות הכול,

אוספת שברי חלום,

נפרדת, אומרת שלום.

ואם ביום מן הימים

נפגש שוב על צומת דרכים,

זכרי מכורה את הימים היפים,

כאשר בלב בערה האש

 והראש בעננים.

קול השתיקה

לא שיר הלל כתבתי לך ארצי

ולא הגדשתי נפלאותייך,

כי אסמייך מלאו באין

ויקבייך בדם.

לא שיר גבורה כותב אני לפועלייך

גם לא שיר תפילה,

ביום בו נקברת רוח,

בקול דממה דקה.

לא מבט של חן

נושא אני אלייך,

גם לא מבט של געגוע,

כי תמו כאן ימי התום,

וחושך שוב שורר על פני תהום.

את עטי הנחתי למרשותייך,

יבשה הדיו וחריצים נקוו על דף.

היי שלום לך שותפה לדרך,

בגרון יבש ובקול השתיקה.

על שפת השלולית- שיר (קצת רוח)

חברים יקרים,
לרגל חג החנוכה קצת אתנחתה מהפוסטים האנליטים בנושאים ברומו של עולם. לכן מצרף לכם
וכמובן רק למי שנהנה לקרוא שירה, שיר חדש שלי שיצא ממש מהמכבש. 
מכיוון שאיני יכול להתנתק לגמרי ממעשי השחיתות הפולשים לחיינו בכל מקום ובכל שעה,
 ומשתלטים על כל חלקה טובה הרי שגם בשיר איני יכול להימלט לגמרי מהשפעתה של השחיתות
אשר הפכה את ארצנו מארץ זבת חלב ודבש לארץ אוכלת יושביה. 
אבל בואו ונקווה שימיהם של המושחתים מוגבלים, על אף שמדובר בתהליך ניקיון של שנים עד 
שהשחיתות תודבר, שכן למצער היא הפכה כאן לקוד ההתנהלות של הארץ הזו הן ביחס שבין
הפרט לרשויות והן ביחס שבין אדם לחברו.

על שפת השלולית

שלחתי לך

נרקיס,

מעולם שוקע

וחסר תקנה

של בוץ ומים

וקור של התחלה.

שלחת אלי מבט

מרפרף על פני תהום,

מנתרת בקפיצה

אל קנה סוף מכופף

שנמצא בסביבה.

הצצתי אלייך,

עיניי מתרוצצות,

עם חיוך ומבט

של מלך הביצה.

אחרי קרקור ארוך

ומבט אל ראי האגם,

קפצת לאחור,

מצמידה לחייך אל לחיי

ללא תזוזה.

פוקחת עיניים

ונסיך לצידה.

החזר חוב- ספור לחג (אמיתי כמובן) [ השגחה, גורל, נתינה, קבלה ]

מידי פעם,ברגעים של נחת רוח אני יושב ליד אימי ומקשיב בהנאה לסיפוריה המרתקים על מעלליי השובבים מימי ילדותי המוקדמת.

אחד הסיפורים היותר מצמררים מתייחס למעשה שהיה בגיל שנה וחצי. הסיפור שהיה כך היה. ביום בהיר אחד נעלמתי מביתי. באותה תקופה התגוררנו בירושלים,והבתים המשותפים בדרום העיר היו בנויים,כפי הנראה מטעמי בטחון, בצורת מבנה מרובע אטום כלפי חוץ עם חצר פנימית וחלל מרכזי משותף לכל הדירות. מכל מקום,כפי הנראה,תפסתי יוזמה,כילד שגילה לא מזמן את רזי ההליכה, ויצאתי מביתי זה לשיטוט בשכונה,נהנה מהיום השמשי ומהאווירה הפסטוראלית ששררה בתחילת שנות השישים בירושלים של פעם.

או אז, הוזעקה אימי על ידי השכנים[באותה תקופה דמתה ירושלים לקיבוץ וכל אחד הכיר את כל יתר תושבי השכונה].על כל פנים,נמסר לאימי על ידי שליחים שונים שנכנסו להיסטריה קלה,כי בנה בן השנה וחצי ניראה מטייל להנאתו על מרפסת ללא מעקה בקומה הרביעית של בנין שנמצא בשלבי בניה בשכונה.

אימי רצה כל עוד רוחה בה אל הרחוב, שם מצאה קהל סקרנים גדול שהתגודד בתחתית הבניין שהיה בשלבי בניה מתקדמים.כאשר נשאה עיניה אל על לעבר המרפסת שבקומה הרביעית שהייתה מיותמת מכל מעקה או מכשול ,ראתה אותי,על פי תאורה "עם תלתלי שיערי הזהובים" -עובדה שעד היום קשה לי לקבל נוכח שערי השחור משחור שהיה לי מאז שהנני זוכר את עצמי-מטייל להנאתי, הלוך ושוב במרפסת הצרה נהנה מחדוות הגילוי של מחוזות משחק חדשים ומרתקים.

תוך כדי שיטוט נונשלנטי ללא זכר לפחד גבהים כלשהו,התבוננתי מידי פעם אל עבר ההמון שבתחתית הבניין אשר התקשה לשלוט בקריאות התדהמה שנפלטו מפיו נוכח המראה הסוריאליסטי של תינוק בן שנה וחצי שעומד בכל רגע לחזור אל בוראו.אימי הוסיפה וסיפרה כי כל תנועת מחווה שעשיתי ממרומי הבניין לכיוון הקהל שבתחתית הבניין גרמה לגלי הדף אצל קהל הצופים,שנשימתו נעתקה, כאילו היו קהל צופים בקרקס שמלווה במבטו לוליין קרקס שמהלך על חבל דק ומדי פעם מועד קלות.

אני מצידי,כך אימי מספרת,כפי הנראה הרגשתי על גג העולם ולא על גג בנין של ארבע קומות ללא מעקה.מידי פעם הגנבתי מבטים לעברו של הרוב הדומם והמתוח,נהנה מתשומת הלב המופגנת של קהל המעריצים שצפה בי בהופעה הפומבית הראשונה בחיי.

אימי באותו זמן יכולת הדיבור ניטלה מימנה,היא הפכה מאובנת מרוב פחד,ומחשש שאם תקרא לי או תסמן לי סימן כל שהוא אני עלול לפסוע חצי מטר לכיוונה ולצלול אל מותי.

מי שהציל אותי, אחרי דקות ארוכות של אימה,כך סיפרה לי אימי,היה בחור[מלאך ללא כנפיים] שטיפס במעלה לוחות הבטון הלולייניות,שהיו מרופדות בלוחות עץ אשר היוו תחליף למדרגות שטרם ניבנו ,עד שהגיע אלי. הבחור התגנב אליי מאחור בשקט,תפס אותי, ונשא אותי איתו למטה.שם מסר אותי אל תוך זרועותיה הפתוחות של אימי,שלמרות פער הגילים שבינינו,חשה שגם היא וגם אני נולדנו באותו רגע מחדש.

אלמלא קרה מה שקרה השבוע,יתכן שלא הייתי משחית מזמנכם היקר בסיפור זה על מעללי מגיל שנה וחצי.אלא שהגורל רצה אחרת.

שלשום נסעתי ברעננה ברכבי,בכביש סואן בעל ארבעה מסלולים.בעודי נוהג הבחנתי בזווית העין כי על שפת המדרכה עומד ילד קטן בגיל שנה וחצי ללא כל השגחת מבוגר. הילד המתוק עם תלתלים זהובים ועיניים כחולות[זאת ראיתי בהמשך]פסע לו להנאתו על קצה המדרכה, במקביל לכביש,וזו גם הסיבה שהנוהגים בכביש משני הכיוונים לא הבחינו בו.היה ברור לי,לחרדתי, שתוך שנייה כיוון הליכתו של הפעוט יכול להשתנות,והילד עלול לצעוד היישר לכביש אל בין המכוניות שחולפות ביעף.

אשר יגורתי בא לי ובטרם הספקתי לעקל את הסצנה המסוכנת פרץ הפעוט אל הכביש הסואן.האטתי את ריכבי עד כדי עצירה באמצע הכביש, כשמאחור כבר נשמעו צפירות של נהגים שרטנו על עצירת התנועה.עוד בטרם יצאתי מרכבי הילד הפעוט והשלו פסע בביטחון מוחלט אל תוך הכביש כאשר המכוניות מהצד המנוגד לכיוון תנועתי ממשיכות לחלוף במהירות בכביש,מבלי שהבחינו בו, ובמרחק מטר וחצי מהמדרכה ולמזלו של הילד במרחק חצי מטר ממנו,תוך שהוא כבר נמצא במסלול הליכה אל מרכז הכביש.

החשתי את צעדיי לכיוון הילד, קוטף אותו בקלילות מהכביש,אל מול המכוניות המתקרבות מרחוק, וממשיך במהירות לכיוון המדרכה כאילו מדובר היה בסצנה מסרט מבוים ולא במציאות שעומדת להיות הרת אסון. בעודי פוסע את צעדיי הראשונים על המדרכה כאשר הילד בזרועותיי הבחנתי באימו של הילד אשר יצאה רגע לפני כן משער ביתה והספיקה להיות עדה למחזה המבעית של עשר השניות אשר בנה שיחק בו את התפקיד הראשי עת פסע מהמדרכה היישר אל הכביש הסואן.

האם הצעירה וההמומה עמדה על סף עילפון.היא התבוננה בי בעיניים כלות פורסת את ידיה לרווחה כדי לקבל את בנה הפעוט, ומתבוננת בי כאילו הייתי מלאך שזה עתה ירד מהשמיים ולא בן אנוש בשר ודם.היא לא יכלה להוציא הגה מפיה. מבלי לומר דבר, השבתי אל בין זרועותיה הפתוחות של האם, שהייתה עדיין מוכת תדהמה, את בנה הפעוט,עם תלתלי הזהב והיקר לה מכל ורצתי אל רכבי שעמד באמצע הכביש ושיבש את התנועה.

לפני שנכנסתי למכוניתי עוד הספקתי להגניב מבט חטוף לכיוון השמיים,מלווה בקריצה וחיוך,כאילו אומר לו ליושב במרומים "הינה השתווינו,החזרתי לך את חובי,העברתי את זה הלאה".